<h1>שו"ת התשב"ץ ח"ג סימן ר"פ</h1>
<h2>דף סז:</h2>
והטבילה בנזמים, אני כתבתי בפסקי שחיברתי בלשון הזה. תוספתא במקואות (פ"ו ה"ד) השירים והנזמים והטבעות, אוצין חוצצין, רפין אין חוצצין. ובפרק במה אשה (שבת נ"ט ע"ב) פירשו בגמרא נזמים נזמי האף, והנהו חייצי דקפדא עלייהו, וכן טבעות קפדא עלייהו בעידן לישה, אבל נזמי האזן לא מסתבר דחייצי, דהא לא קפדא עלייהו כלל, והוו מיעוט שאינו מקפיד עליו דלא גזור עליה כלל. ודע כי מן התורה אינו חוצץ אלא רובו המקפיד עליו, כגון שנתלכלך רובו בטיט, אבל רובו שאינו מקפיד, כגון שנמשח במיני בשמים וכיוצא בהן, או מיעוט אפילו הוא לכלוך אינו חוצץ מן התורה. ורבנן גזרו על רובו שאינו מקפיד אטו רובו המקפיד, ועל מיעוט המקפיד אטו רובו המקפיד, כיון דאיכא חד לריעותא גזרינן. אבל מיעוט שאינו מקפיד, דאיכא תרתי לטיבותא, שאינו אלא מיעוט וגם אינו מקפיד עליו, לא גזרו. ואם דבוק באשה מעט בשמים שאינה מקפדת עליהם אינו חוצץ. ונזמי האוזן אינה מקפדת עליהם לעולם, לא בשעת שינה ולא בשעת רחיצה, ואינם אלא במיעוט גופה, וא"כ יכולה לטבול בהם. ומש"ה יכולה לצאת בהם בשבת. ואם היתה אסורה לטבול בהם לא היתה יוצאה בהם בשבת שמא תזדמן לה [טבילה] בשבת ושלפא להו ואתייא לאתויינהו, וכיון שלא אסרו לצאת בנזמי האוזן בשבת יראה שיכולה היא לטבול בהם. ומה שאמרה המשנה בפרק במה אשה (שם נ"ז ע"א) שלא תצא האשה בנזמים, פירשו בגמרא (שם נ"ט ע"ב) בנזמי האף, דהנהו דוקא קפדא בהו ומסלקתן, וכיון שהגמרא דקדקה כן יראה שנזמי האוזן מותרת לצאת בהן. וכ"כ הראשונים ז"ל שבנזמי האוזן יכולה לצאת בהן, ומינה שיכולה לטבול בהם, והא בהא תלייא. ובין אוצין ובין רפין טובלת בהן, דכגופה דמיין. וזהו מן הדין, ואם נהגו לסלקו יש למחות בידם, שמא תצא חורבה להביאם בידם בשבת.
